סטודיו למתופף - גיא בן-ברק לימוד תיפוף

שעור סנר

31/05/2010 11:51:54

חברים ב”למתופף”

02/06/2010 15:11:22

מגדולי המוסיקאים בישראל בכל הזמנים, נגן קונטראבס ברמה עולמית המשלב בצורה יוצאת דופן מיומנות במוסיקה קלאסית, ג'אז ורוק נ' רול. מגן בוגר אוניברסיטת 'מאנס' בניו-יורק, חבר שנים ארוכות בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, בתחום הג'אז הופיע עם כמה מגדולי הנגנים בעולם (אדי גומז, בילי הארט ועוד) ועם צמרת הג'אז הישראלית בכל פסטיבלי הג'אז ובמועדונים; בתחום המוסיקה הפופולארית התפרסם כסולן הלהקות 'אחרית הימים' ו'כף התקווה הטובה'; בשנים האחרונות כותב מוסיקה מקורית והלחין את פס הקול לסרט 'איש המרתף' של אשר צרפתי.

שעור סאלסה

03/06/2010 09:54:54

היי. איטס מי אגיין

03/06/2010 10:06:43

היי. איטס מי אגיין

היי. איטס מי אגיין, דה סנטרל סקרוטינייזר (פרנק זאפא ג'וס גאראז'). ברוכים הבאים לאתר למתופף.קום, בייתי החדש. עזבתי את האופנועים, ואחרי עשר שנים של פרישה חזרתי למוסיקה ולתופים. אני מאושר, מגלה גבולות חדשים בתיפוף אותם לא ידעתי קודם, ב-18 השנים בהן תופפתי כמקצוע. האופנועים היו בנשמתי ויהיו שם לנצח, עסקתי ברכיבה ב-20 השנה האחרונות, בין אם על אופנועי הפרטיים האהובים ובין אם כמקצוע כבוחן ועורך ראשי במגזין 'מוטו'. אבל אני לא מתחרט לרגע על ההחלטה לתלות את החליפה. כל יום במוסיקה מלא בתגליות חדשות של מקצבים וסולואים פרי ישיבה של שעות ארוכות על המערכת הנפלאה באולפן הנפלא שבניתי לי כאן ברעננה.
בעצם, יש הרבה מהמשותף בין התיפוף לבין רכיבת אופנועי כביש ספורטיביים. בין אם על R1 עם יחס הספק/משקל של 1.2 כ"ס לקילוגרם או על מערכת תופים תחת חמש מצלמות ומליון וחצי צופים בשידור חי, האחריות האולטימטיבית היא עליך ואתה הוא מי שמשלם תמיד את המחיר. קשה למאזין הממוצע לשמוע צליל לא נכון בערימת אקורדים של פסנתרן אולם גם חרש ישמע מתופף טועה או מפסיק לנגן. נכון, לא סכנת המוות של האופנוע אבל תאמינו לי, לפעמים אחרי טעות בשידור חי אתה בהחלט רוצה למות.; בנוסף, לתופים ואופנוע, לשניהם הרבה מנוע; שניהם דורשים קואורדינציה והפעלה אינסופית של שתי הרגליים והידיים, פעמים רבות בו-זמנית.
אולם יש גם שוני רב בין אופנועים לתופים. רכיבה אינטנסיבית על אופנוע לא משאירה מקום לנפש, נהפוך הוא, ככל שאתה מרגיש יותר - אתה חלש יותר, דוחף פחות, מפחד. התיפוף כמו כל נגינה בכלי מוסיקלי מחייב רגישות מרבית – לא לתנודות הצמיג הקדמי אלא לנשמה פנימה, בנגינה הלב יכול להרשות לעצמו להיפתח, אפשר להיסחף עם איזה שיר, לצוף ולטעום הכול לאט יותר, להבדיל מהתקתוק החולני של המחשבה הנדרש במהירות האור כול הזמן על אופנוע.
אני מתאמן כל הזמן. מקשיב יום ולילה לקלאסי וג'אז כדי לנסות לפצות על השנים בהן אולי שמעתי איזה דיסק של מיילס או בטהובן אבל לא ממש הקשבתי. אופנוען קשוח אתם יודעים.. המקצבים גם הם מתנגנים יפה בראש, ואני שמח לגלות שאני מצליח להפוך אותם לתיפוף בפועל, השרירים נבנים יפה. מעבר לשעות של תיפוף כל יום, אני מתאמן הרבה בתיפוף אוויר, או בלי מקלות כלל, דוחף את שרירי האמות המסכנים עד הקצה. זה עובד, הידיים רצות לא הרבה אחרי הראש, יבוא יום והן יהיו ממש שם עם הראש באותו שבריר שנייה.
ההוראה
אהבתי את השנים שלימדתי, גם ברימון וגם באקדמיה, ועכשיו זה קורה שוב. אני מלמד תלמידים לתופף ואוהב כל רגע, התנאים באולפן עושים את זה לכל כך נעים. שתי מערכות תופים, אקוסטיקה מלאה בלי שום שכן או דודה שקוראים למשטרה, מיזוג, סאונד מלא. בכל ההו הא הזה, תתפלאו לגלות כי דווקא התלמידים הראשונים שלי היו מתחילים גמורים, ודווקא אותם אני נהנה ללמד במיוחד, וזה כיף גדול לראות את ההתקדמות שלהם משבוע לשבוע.
אמשיך לשתף אתכם במה שקורה איתי.
תודה, גיא.

שעור טומטומים

03/06/2010 11:04:58

שעור שבע שמיניות חלק ב'

03/06/2010 11:05:37

שעור שבע שמיניות חלק א'

03/06/2010 11:06:34

שעור גרוב פאנק

03/06/2010 11:07:07

שעור סווינג

03/06/2010 11:16:44

שעור שאפל

03/06/2010 11:17:12

עדי לוקיי

10/06/2010 10:14:08

בלהבלהבלהבלהלבה

שעור דאבל פדל

13/06/2010 22:34:14

שעור שבע שמיניות חלק ג'

29/06/2010 09:04:23

קיצורי דרך

25/07/2010 16:06:21

קיצורי דרך

קיצורי דרך טובים אם אתה הולך הביתה דרך השדה, אבל במקרים רבים הם גורמים לבעיות. בעיקר כי זה לא כדרך הטבע, שאוהב להעניק תקופות הבשלה מלאות לתהליכים שהוא מנהל. הריון, זמן מחצית חיים של חומרים, ירקות, וגם בחברה האנושית הניסיון לעשות את זה אינסטנט נגמר לעיתים רע, כמו שלמדו עמים שמיהרו לדמוקרטיה ללא שהיו בשלים אליה וגמרו עם היטלר.

גם במוסיקה קיצורי דרך יכולים לגרום למפח נפש, כי הם יוצרים פער בין מי שאתה חושב שאתה - לבין מי שאתה באמת. אשליה. חוויתי את זה בעצמי באודישן הראשון שלי בברקלי קולג', אז הבנתי שלנגן עם השירים בגלי צה"ל ולדפוק תוך כדי עם המקלות על מזרון צבאי במגדל הפיקוח ברמת דוד זה לא ממש להיות מתופף. "אתה צריך לשקול עיסוק אחר" אמרו לי הבוחנים בנימוס בוסטוני צונן לאחר שלא הבנתי מה עושים עם המכשיר המוזר הזה שמתקתק כמו שעון אבל אפשר לכוון אותו ליותר מ-60 פעימות לדקה.

כדי להיות נגן צריך לעבוד קשה, בוודאי אם מדובר באמנויות-על כמו מוסיקה קלאסית או ג'אז, המהוות עולם ומלואו של ידע וגאונות אנושית. יש המשווים אותן לדת. אתה עובד את אלוהיך, ואתה עובד את המוסיקה שלך. נגנים גדולים באמת אפילו רואים את התמונה הגדולה, איך לעבוד ולהתאמן מבלי לאבד שמץ מהרוחניות, ג'ון קולטריין התאמן עד ששפתיו דיממו, כל יום כל היום, ואף אחד לא תופש את הענק הזה כסתם טכנוקרט שידע לנגן סולמות מהר.

למי שאינו קולטריין נותר האימון בגדר מצווה, שוב כמו בדת: יש בודדים המגיעים להתעלות וזוכים, לפחות בסיפורים, לתשובה על השאלה הנצחית "למה?", בעוד רובנו נאלצים להסתפק בקיום המצוות כי ככה אמרו להם, כלומר להתאמן רוב הזמן בלי ליצור משהו בעל משמעות. האימון הוא הפיתרון היחיד למי שאינו גאון מלידה, וגם אלה צריכים לעבוד, אולי אפילו יותר קשה, כי את הדין וחשבון הם נותנים לערכאה גבוהה בהרבה. אנחנו את הנשמה היתרה צריכים רוב הזמן לחפש בנגינה עם אנשים, לתת לתקשורת בינינו להפוך ליצירה, בעוד באימונים רוב הזמן זה יהיה 'לעשות את התנועות', לשבת לבד שעות על שעות עם סינגל סטרוק, פאראדידל ושות'. כאילו בלי משמעות מוסיקלית כלשהי, אבל אוסף המצוות הללו יתחבר מתישהו ליצירה. עבודה קשה היא הדרך היחידה להגיע, בלי שום קיצורי דרך.

עידן האינטרנט מציב לנו אתגרים גדולים במיוחד בתחום קיצורי הדרך. "אני רוצה לנגן עם יוטיוב" אומרים כיום תלמידים רבים למורי הנגינה שלהם והדילמה היא, האם ללכת איתם או להתעקש על המקדש האקדמי. אני, במפתיע או לא, כמי שנצרב כל החיים בחומרה הקלאסית, איני שולל לימוד תיפוף אגב נגינה עם יוטיוב – כל עוד אין מדובר בבלעדיות על הפורמט ההאני מונטני הזה, בתנאי שדרך השירים הקלילים הללו מכניסים עקרונות נגינה של ממש, כמו טיים, מוסיקליות, דינמיקה, יצירתיות והקשבה. אין כל רע בלתת לתלמיד להתפנן על ליווי לקליפ של לד זפלין בתנאי שמבהירים לו מה זה לוקח כדי להתקרב למה שג'ון בונהאם ז"ל באמת עושה. קשיחות ופורמליזם אינם הדרך גם במקרה זה, וצריך למנף את חידושי הטכנולוגיה כדי להיכנס לראש של התלמיד, גם אם מדובר בהתחככות בחפיף.

טוני וויליאמס

27/07/2010 00:00:21

טוני וויליאמס

לכל אחד יש את המתופף שהוא הכי אוהב. היו ועודם הרבה גדולים, אבל בשבילי מספר אחת, היה ויהיה לנצח – טוני וויליאמס.

הפעם הראשונה ששמעתי את טוני הייתה בתקליט בלבד, 'מיילס דייויס בהופעה חיה באירופה', אבל זה הספיק כדי לשנות לי את החיים. הייתי אז בן 14, ולמרבה הפלא צעיר בשנתיים בלבד מאותו מתופף אלוקי שכישף אותי מהתקליט: בהופעה ההיא בפסטיבל הג'אז באנטיב-צרפת וויליאמס היה בן 16, ללא ספק המתופף הצעיר ביותר בהיסטוריה שעלה לכזו גדולה ובצדק, האיש היה גאון.

וככל שהיה צעיר, כך גם מה שהביא לעולם החל מאותה הופעה היה רענן, ראשוני, אין דבר כזה. אפילו בשנת 1961 כבר היו בעולם המוני מתופפים נפלאים וקשה מאוד היה להביא משהו שבאמת יחדש – אבל טוני וויליאמס עשה זאת בהליכה. אולי הייתה זו ההשפעה של מוסיקת הרוק שכבר באותם ימים דחקה את הג'אז לאמנות נישה, אבל וויליאמס הצעיר בקושי ניגן סווינג קלאסי. לחלופין הוא הביא מבול של אנרגיה עם שמיניות ישרות, היי-האט פרוע עם המון סינקופות, סנר חותך כמו לייזר, טומטומים משפיכים פלמים ובייס דראם שמרביץ ישר לבטן בלי הפסקה. וויליאמס יצר עולם חדש של גרוב סווינג כמו שלא היה לפניו וגם לא אחריו, סולו תופים שלא נגמר, אך לגמרי לא עמוס ומרגיז - ובעיקר מוסיקלי להפליא ומחובר בקשרים אטומיים עם רון קארטר הבאסיסט שסיפק את היציבות הטוטאלית ועם הרבי הנקוק פסנתרן-העל המופלא שהיה עם טוני יחד בכל סינקופה, בכל מודולציה ריתמית, כמו איש אחד בונים, יוצרים, מרימים את הסולנים הנשפנים, ג'ורג' קולמן הטנוריסט וכמובן מיילס דייויס עצמו, לשיאים שוב ושוב ושוב. "סו וואט", "אוטום ליבס", "וולקין" – סטנדרטים שמעולם לא נשמעו כך, כולם במינימום 300 מטרונום, ואני כמאזין פשוט ישבתי ובכיתי וכל מה שרציתי בחיים אז היה לזכות ולהישמע פעם כמו טוני וויליאמס.

מיילס

כן שוב הגענו למיילס. הייה לי העונג בשנת 1991 לפגוש ולשוחח ארוכות עם וויין שורטר הענק, שהחליף את קולמן באמצע שנות הששים כסקסופוניסט טנור באותה חמישייה אגדית של מיילס . "לא משנה על מי ועל מה מדברים איתי" צחק וויין, "בני שיחי תמיד יגיעו לשאול אותי על איך היה עם מיילס דייויס....". כן, מיילס. מעבר להיותו נגן אגדי, הוא גדול המלהקים של הג'אז בכל הזמנים, ארכיטקט שידע להוציא מכל נגן בנפרד ומההרכב יחד את התוצאה הטובה ביותר האפשרית – ומעבר לה. בשנת 1960 הגיע אליו לניו-יורק אחד טוני וויליאמס, מתופף-ילד שגדל בבוסטון אצל המורה אלן דואסון, ילד שהיה חוצפן מספיק לבקש לנגן עם מיילס... מיילס אמר לו שלפני שיהיה מוכן אפילו לשמוע אותו הוא צריך לשבת ולשמוע את הלהקה מנגנת חצי שנה, ואם אחרי זה עדיין יחשוב שהוא מסוגל, יקבל צ'אנס, אבל צ'אנס אחד בלבד. טוני עלה על הסט, ומאותו רגע מיילס לא היה מוכן לנגן עם אף מתופף אחר. יחד הם הביאו הקלטות והופעות בלתי נשכחות, מאות שעות של מוסיקה שמימית, חלקן אפשר היום לראות שוב הודות לנפלאות היוטיוב.

טוני

זכיתי לראות את טוני וויליאמס חי במספר הזדמנויות, כולל כמה כיתות-אמן בבוסטון. הוא היה מחוק, שיכור או מסומם, הפיל את המקלות כל הזמן, התקשה לחבר שני משפטים, דפק את הראש במיקרופון. אבל כשיד ימין הפעילה את המצילה שכחת מהכל, הסאונד הבלתי יאומן המריא מהגרץ' הצהובים, אז כבר לא הייתי בן 14 אבל שוב כל מה שרציתי, ואיתי מאות המתופפים שישבו באולם היה, להגיע ולהישמע פעם ככה. זה כמובן מעולם לא קרה, לא לי ולא לאף מתופף אחר.

וויליאמס הגדול נפטר מהתקף לב בשנת 1997 והוא בן 52 בלבד. כמו מוצארט, קולטריין, שוברט, הנדריקס ואריק דולפי – אלוהים ממהר לקחת את הגאונים הגדולים אליו, כך עשה גם לטוני וויליאמס, המתופף הגדול בהיסטוריה.

לחכות או לחקות?

29/07/2010 00:32:20

לחקות או לחכות?

אם צריך להגדיר תכונה אחת של נגנים גדולים לאורך השנים הרי שזו תהיה ההקשבה שלהם לחבריהם להרכב. בין אם זה מיילס, ואן הלן, ביל אוונס, מטליקה, קולטריין, ג'ימי הנדריקס או אלי מגן; מעבר ליכולת הנגינה הנדירה שלהם, ההבנה הייחודית של הקצב וההרמוניה, הם מפילים אותך כל פעם מחדש באיך שהם מקשיבים למה שקורה מסביב להם על הבמה או באולפן.

או.קי, הגדויילים הם יחידי סגולה בכל כך הרבה דברים, אבל כיצד אנחנו יכולים לפתח את ההקשבה? ניתן להתחיל במה שלא קשור כלל למוסיקה, בהקשבה זה לזו ולזה ולחי ולצומח – בחיי היומיום. תחשבו כמה פעמים בזמן שיחה עם פלמוני כבר אחרי מילה וחצי הפסקתם להקשיב לו או לה, במקרה הטוב הכנתם את התשובה שלכם או דעתכם בנושא, במקרה הפחות טוב פשוט צפתם - יצאו אוזניכם, מוחותיכם ונפשותיכם לשוח במחוזות אחרים, שפתי הדוברים אליכם אולי נעו ומילותיהם יצרו גלי קול באוויר, אבל אתם ממש לא הקשבתם לדבר. במקביל, כשאתם הייתם הדוברים, מן הסתם קלטתם פעמים רבות כיצד חיש מהר עוטות עיני המאזין שמולכם דוק מוזר, יוצאות מפוקוס ואין כל ספק שגם אם הייתם מודיעים על כוונתכם לבצע מחר ניתוח לשינוי מין או לתקוף בטילי שיוט את הבית של סבתא שלכם, אין שום סיכוי שהאדם מולכם היה מתייחס לכך. הוא או היא פשוט לא היו שם, לא הקשיבו, וזה היה ההסבר להנהון האינסופי והסתמי ששידרו בתגובה לדבריכם.

לכן האימון הבסיסי ביותר להקשבה כמוסיקאי צריכה לבוא מהדברים הפשוטים לכאורה הללו: כשמישהו או מישהי מדברים אליכם, תקשיבו. לא למראית עין ולא מתוך נימוס אלא ממש תקשיבו, וגם אם האיש מדבר שטויות גמורות או הגברת משעממת ברמה שתשלח לתרדמת את הכלבה שלכם, אל תקטעו, אל תתפרצו. אין מדובר בביטול דעתכם או ויתור על זכות התגובה שלכם לדברים, נהפוך הוא, יכבדו אתכם ויקשיבו לכם הרבה יותר כאשר אתם תדברו, כי מה שתגידו יהיה מדויק הרבה יותר ולו רק בזכות העובדה שממש הקשבתם ולא יריתם תשובת מחסנית שהוכנה מראש.

בהקשר המוסיקלי הישיר יש כמובן את ההקשבה לחבריכם לנגינה בזמן היצירה המשותפת. תילחמו באגו, תפתחו את האוזניים, את הפכים הקטנים המיועדים לקלוט כל ניד ונים, תפנימו את מה שהבן אדם שאתכם מנגן. אתם תמיד פחות חשובים מהיצירה המשותפת וכמה שתשתקו ותקשיבו יותר – כך תיצרו יותר.

ככל שאנחנו מתבגרים וצוברים ניסיון כמוסיקאים, נדע איך להתייחס למה שאנחנו שומעים, כי ככל שאי- ההקשבה היא חיסרון, הרי שעודף ההתייחסות בכלי שלכם לכל שמינית שהנגן לידכם משמיע היא חמורה לא פחות. במקרים מסוימים זה נשמע כמו חנפנות מוחלטת או צעקה גסה של התרברבות: "הי תראו אני שמעתי מה הוא עושה ואני עושה גם אותו דבר בכלי שלי". מידתיות היא שם המשחק גם במקרה זה.

ולבסוף יש את ההקשבה למוסיקה בכלל. אין זה משנה אם אתם רוקרים, ג'אזיסטים או נגנים בחתונות – הקשבה לכמה שיותר מוסיקה, סגנונות מוסיקליים מגוונים – החל מלייט קלאסי ועד הבי מטאל – חיונית מאין כמותה להתפתחות שלנו כנגנים ויוצרים. ואחרי שמקשיבים יש להפנים ולנסות להישמע כמו מי מהגדולים שאתם אוהבים. יש האומרים "מה פתאום שאני אהיה חקיין, אני רוצה להיות אני" – אל דאגה, גם אם תרצו כמתופפים להישמע כמו טוני וויליאמס, ג'ק דג'והנט, מייקל וולדן או ג'ף פורקרו, זה לא ממש יקרה. אלה הם היוצרים הגדולים בתחום שלנו ולנסות להפיק צלילים דומים לאלה שהם המציאו רק יעשה אותנו לנגנים טובים יותר. דיברתי באחד הבלוגים הקודמים שלי על קיצורי דרך – ובכן לחקות מתופף גדול, אחד לאחד או על יד, זה אולי קיצור דרך אבל אחד מאוד מבורך. תלמדו את הגרובים, תוציאו את הסולואים מכה מכה, נסו להבין איך הוא יוצר את הסאונד שלו, בתחילה זה אולי ירגיש כמו העתקה זולה אולם במשך הזמן תיכנס האישיות הייחודית שלכם ועם אוצר הצלילים שלקחתם מהמאסטרים תגיעו לישות מפותחת ובוגרת משלכם. כך עשיתי אני, כך אני עושה עד היום, כמה שלא נתקדם באופן אישי עדיין נהיה מרוחקים שנות אור מהגדולים ונזדקק להדרכתם יום יום שעה שעה. אל תחששו לחקות – כי אחרת תאלצו לחכות, לחכות הרבה זמן, אולי לנצח.

זאפא לא המועדון

08/08/2010 00:26:04

פרנק זאפא. גאוני, מגעיל, סקסיסט, כאוטי, מגניב, פרפקציוניסט, הומופוב, גיטריסט מונומנטאלי, אנטישמי, מלחין ומעבד ברמה הגבוהה ביותר בלי ללמוד יום אחד באוניברסיטה, פילוסוף, סוציולוג, הצחוקים הכי רציניים שיש, מיליוני מעריצים בכל שפה שתבחרו.

אדם יכול לבלות חיים שלמים בחקר היקף היצירה הדמיוני של זאפא, אשר למרבה היגון חי רק 52 שנה בהן הספיק לברוא יקום בפני עצמו, וזו לא הגזמה. למפקפקים וגם למי שלא, מומלץ מאוד לקרוא את הערך המרשים עליו בוויקפדיה, ולפני או אחרי לצאת לחנות ולבחור מתוך הדיסקוגראפיה של למעלה ממאה אלבומים ואינספור הקלטות לא חוקיות מהופעות, כמו-גם לשמוע ולראות אותו ביוטיוב. ואת הכול עשה הדבר הזה בפחות מ-30 שנות עבודה. רובנו המכריע לא יגיע לפרומיל מזה גם יחיה אלף שנה.

כל מוזיקאי שלא שמע ושומע לעומק את זאפא מכלה את חייו בחסך עצום – אבל מתופף שלא מכיר את העבודה של זאפא הוא פשוט אנאלפבית. לא היה ולא יהיה מלחין, מעבד ומוביל הרכב בכל סגנון מוסיקאלי ששם כזה דגש על תופים כמותו, גיוון מקצבים וכתב יצירות כה מסובכות ומגניבות לתופים – ובהתאמה שכר להקלטות והופעות נבחרת מרשימה כל כך של מתופפים אדירים. כל מתופף מהודו עוד כוס ידע כי לנגן עם זאפא למתופף רוק היה כמו לנגן עם מיילס דייויס למתופף ג'אז. לא פחות. בראש רשימת המתופפים המרשימה שחינך פרנק, איך לא, ויני קוליוטה – מן הסתם גדול המתופפים שחי היום; מי שאוהב ומעריץ את ויני מהעבודה שלו עם ג'וני מיצ'ל, סטינג וג'ף בק חייב לדעת: זאפא המציא את קוליוטה, החל מ- 1979 כאשר בחר בו לנגן באלבום המופת המשולש "ג'וז' גאראג'", המכיל חומרים קשים לתיפוף ברמה שלא תיאמן, כמו גם סאונד תופים שטרם נשמע בימים ההם וגם היום, הכולל טומטומים מוזנים באוויר דחוס ע"י קומפרסור לשינויי מתח העורות וכך שליטה על הטונים. ויני התקבל להרכב של זאפא לאחר שניגן בהצלחה באודישן את היצירה "בלאק פייג'", קומפוזיציית-מקצבים קשה יותר מיהלום, שנוגנה לראשונה ע"י טרי בוזיו בשנת 1978 בתקליט "הופעה חיה בניו-יורק", ומאז נכנסה להיכל התהילה האולטימטיבי כחתיכת התיפוף המסובכת ביותר למערכת תופים שאפשר להעלות על הדעת. אוהבים פוליריתם? זו היצירה עבורכם, כל דבר אחר זה אסתא אסתא על ידה. ולפני ויני עבד פרנק זאפא עם ענקים כמו אנסלי דנבר, כאמור טרי בוזיו, צ'סטר תומפסון ועוד פסיכים שלעולם לא נגרד את הזרת שלהם.

אבל להסתכל על זאפא "רק" כיוצר עם דגש על תופים – וגיטרות כמובן, האיש היה גיטריסט וירטואוז גם אם לפעמים מעצבן עם הסולואים הטרחניים שלו – יעשה עימו עוול אדיר. איפה העיבודים, הכרת הכלים, היצירות הסימפוניות, העיבודים הקוליים, הסרטים, ובד בבד - האיש כתב טקסטים שנונים ומצחיקים עד בחילה, משפטים כמו: "הזין שלי הוא כמו הרלי-דייוידסון, צריך לבעוט בו כדי שיתניע", "מה תגיד לירק, תמונה שלך תלויה אצלי בשירותים??", "אני שוקל לעבור למונטנה בקרוב, כדי לגדל חוטים דנטאליים" (מונטנה), "אני רוצה נסיכה יהודיה מקסימה, עם ניחוח שום שיכול לגרום לקומה" (נסיכה יהודיה), "הוא כזה הומו, הערב שלו אינו מושלם ללא קצת בשר בישבן" (הוא כל כך הומו), "נערות קתוליות במרתף הכנסייה, הכומר ראלפ הוא הומו אבל זה לא מטריד את מרי" (נערות קתוליות), אלה רק דוגמאות ספורות שכמובן נשמעות טוב בהרבה באנגלית.

באופן ראוי ביותר, לזאפא מעריצים אינספור בעולם, הוא השפיע על עשרות יוצרים, מבלאק סאבאת' ועד מאט גרונינג יוצר הסימפסונים, וגם בישראל, אני שמכיר אותו כבר 35 שנים, יודע לא רע את היצירה שלו, ברור לי שאיני מכיר דבר וחצי דבר, על יד חבר'ה כמו דורון רפאלי, רופא אצלו גרתי בבוסטון שפשוט חי בשביל זאפא, או ארנון פלטי מרימון, אנשים שיכולים לצטט ולנגן זאפא ברציפות כמו רדיו שפתוח ורץ לנצח. אז אם אתם נמנים על המעטים שטרם נכנסו ליקום הזה ששמו פרנק זאפא – אני לא יודע אם לרחם עליכם או לקנא בכם, אבל תעשו לעצמכם טובה ותכניסו לחיים את המוסיקה והיצירה של פרנק זאפא, כל דקה שאתם בלעדיו היא זמן מבוזבז - ומשעמם.

טיסת אימון

30/08/2010 18:47:38

טיסת אימון

עשרה קילומטרים מעל האוקיינוס האטלנטי. במושבים מימיני אמא ובת טסות לביקור ראשון בישראל, מתרגשות ומעלות גרה בקונטרפונקט. במושב לפני השחקן אקי אבני, נחמד לאללה, מתופף חובב, כולנו בטיסת המוות הישירה 14 שעות דוך מלוס אנחלס לתל אביב. ומה אני עושה? על לישון אין מה לדבר, צירוף של מוח היפר אקטיבי עם התעניינות חולנית בכל מה שקשור בטיסה, גורם לי לערנות זומבית קשה. ואז אני מתאמן כמובן. שמיכה על הברכיים ומקלות בידיים, דאבלים, סינגלים וכל מה שהם מרכיבים, בלי להפריע יותר מדי את מנוחת הנוסעים על ידי, למרות שהם דווקא מגלים סימפטיה מפתיעה. "אפשר לסרוג עם המקלות האלה?" מתעניינת סבתא אחת, "ראיתי ביפן אנשים שגם אוכלים איתם" אני משיב.

אימונים הם מרכיב קריטי בהווייתנו כמתופפים. בלי האימונים נתנוון, נתייבש וניפול. כל נגן צריך להתאמן, לא תמיד אפשר - למתופפים דווקא קל לעשות זאת במצבים הרבים בהם אין לנו את כלי הנגינה עצמו ורק זוג מקלות ואיזה משטח ישמשו לנו להישאר בתמונה. לא להתקדם, הו לא, בשביל זה צריך את המערכת עצמה, אבל כדי לשמור על הכושר, להריץ בראש את המקצבים, כדי לא לאבד את התחושה באצבעות, כדי לא לנוון את השרירים. נכון, אין סאונד וסאונד זה הכול וזה הקול. אבל כן יש פידבק, הידיים מניעות את המקלות וזה יותר טוב מכלום, יש את היבלות על האצבעות ואין את התסכול מ'עוד יום עבר ולא עשיתי כלום כי לא הייתה לי את המערכת'. אפשר כמובן לאמן גם את הרגליים אבל אני לא אוהב לעשות את זה שלא על המערכת, אולי כי כל התנועה הבלתי פוסקת הזו של הגפיים הופכת אותך למעין כלב ים יבשתי.

לעומת זאת את הידיים אני מאמן כל הזמן. במכונית, כאמור בטיסות, ברכבת. יש בחיים כל כך הרבה זמן פנוי שאפשר לנצל לאימון ולא לבזבזו על אס.אם אסים, הצצה לעיתון של זה שעל ידך או חיטוט באף. כל מה שצריך הם מקלות ומשטח לדפוק עליו. הרגליים טובות כמשטח אבל אחרי כמה זמן המקלות ממש מחוררים את העור וזה מבאס, אז שמים שמיכה או כרית ואז זה בסדר גמור. שוב, אין צליל, אבל אף אחד לא אמר שיוצרים כאן מוסיקה, רק שזה בטוח יותר טוב מכלום. ואם אין מקלות? אפשר להתאמן ללא מקלות כלל. פשוט עם כפות הידיים, כמו נגינה על קונגה, לדפוק על הרגליים, העיקר לאמן את הידיים ואת המוח שימשיך לייצר מקצבים ולא יתייבש.

רוצה לומר – נגמרו התירוצים. האימון, התיפוף, הם דברים שיכולים – וחייבים – להיעשות כל הזמן. אין משטח להקיש עליו? לא יכול להיות. מזרן, כרית, שטיח – כך דבר הולך כדי להתאמן, ואני דווקא לא חסיד של פדים מגומי. אני מעדיף משטחים רכים שגורמים לידיים להתאמץ יותר על פני פדים שמקפיצים את המקל עבורך באופן ששום תוף לא עושה, ומשטחים אלה למרבה המזל גם זמינים יותר מפדים וגם לא עולים גרוש.

תיפוף באוויר הוא נחמד, אבל כאן הסכנה שעומס יתר יפגע באצבעות, כי אין את המשטח שעוצר את המקל באינרציה שלו והאצבעות האומללות צריכות לספוג את האנרגיה כשרוצים להחזיר אותו למעלה.

אחד האימונים החביבים עלי הוא אימון בתוך מים. ממש לטבול את המקלות עם הידיים בתוך בריכה, ולהניע אותם בתנועות תיפוף. המים צפופים פי 400 מהאוויר וכך גם הקושי להזיז בתוכם מקלות, האימון לשרירים הוא אדיר ובתוך דקות אתה מרגיש תפוס כהוגן. הגמול מגיע למחרת כשאתה יושב לתופף והידיים אחרי אימון במים רצות במהירות מטורפת.

חשוב להדגיש בכל אלה שחייבים להיות קשובים לשרירים, לגידים ולמפרקים, ולהפסיק כל אימון מייד כשמתחילים כאבים. ההקשבה לגוף היא קריטית, צריכים ללמוד להבדיל בין כאבי שרירים מתפתחים החיוניים כדי לדחוף קדימה – לבין כאבים רעים שיכולים להביא לטנדנייטיס ועוד דלקות, שברים ונוסחאות ריבועיות חלילה.

והכי חשוב צריך לזכור שהאימון החשוב והטוב ביותר הוא הנגינה על המערכת עצמה ויש לשאוף לכך כמה שיותר, כמו לזכור שאימון מוצלח וטוב ככל שיהיה לא מחליף נגינה עם אנשים. האימון – תמיד - הוא האמצעי ולעולם לא המטרה.