טיסת אימון

עשרה קילומטרים מעל האוקיינוס האטלנטי. במושבים מימיני אמא ובת טסות לביקור ראשון בישראל, מתרגשות ומעלות גרה בקונטרפונקט. במושב לפני השחקן אקי אבני, נחמד לאללה, מתופף חובב, כולנו בטיסת המוות הישירה 14 שעות דוך מלוס אנחלס לתל אביב. ומה אני עושה? על לישון אין מה לדבר, צירוף של מוח היפר אקטיבי עם התעניינות חולנית בכל מה שקשור בטיסה, גורם לי לערנות זומבית קשה. ואז אני מתאמן כמובן. שמיכה על הברכיים ומקלות בידיים, דאבלים, סינגלים וכל מה שהם מרכיבים, בלי להפריע יותר מדי את מנוחת הנוסעים על ידי, למרות שהם דווקא מגלים סימפטיה מפתיעה. "אפשר לסרוג עם המקלות האלה?" מתעניינת סבתא אחת, "ראיתי ביפן אנשים שגם אוכלים איתם" אני משיב.

אימונים הם מרכיב קריטי בהווייתנו כמתופפים. בלי האימונים נתנוון, נתייבש וניפול. כל נגן צריך להתאמן, לא תמיד אפשר -  למתופפים דווקא קל לעשות זאת במצבים הרבים בהם אין לנו את כלי הנגינה עצמו ורק זוג מקלות ואיזה משטח ישמשו לנו להישאר בתמונה. לא להתקדם, הו לא, בשביל זה צריך את המערכת עצמה, אבל כדי לשמור על הכושר, להריץ בראש את המקצבים, כדי לא לאבד את התחושה באצבעות, כדי לא לנוון את השרירים. נכון, אין סאונד וסאונד זה הכול וזה הקול. אבל כן יש פידבק, הידיים מניעות את המקלות וזה יותר טוב מכלום, יש את היבלות על האצבעות ואין את התסכול מ'עוד יום עבר ולא עשיתי כלום כי לא הייתה לי את המערכת'. אפשר כמובן לאמן גם את הרגליים אבל אני לא אוהב לעשות את זה שלא על המערכת, אולי כי כל התנועה הבלתי פוסקת הזו של הגפיים הופכת אותך למעין כלב ים יבשתי.

לעומת זאת את הידיים אני מאמן כל הזמן. במכונית, כאמור בטיסות, ברכבת. יש בחיים כל כך הרבה זמן פנוי שאפשר לנצל לאימון ולא לבזבזו על אס.אם אסים, הצצה לעיתון של זה שעל ידך או חיטוט באף. כל מה שצריך הם מקלות ומשטח לדפוק עליו. הרגליים טובות כמשטח אבל אחרי כמה זמן המקלות ממש מחוררים את העור וזה מבאס, אז שמים שמיכה או כרית ואז זה בסדר גמור. שוב, אין צליל, אבל אף אחד לא אמר שיוצרים כאן מוסיקה, רק שזה בטוח יותר טוב מכלום. ואם אין מקלות? אפשר להתאמן ללא מקלות כלל. פשוט עם כפות הידיים, כמו נגינה על קונגה, לדפוק על הרגליים, העיקר לאמן את הידיים ואת המוח שימשיך לייצר מקצבים ולא יתייבש.

רוצה לומר – נגמרו התירוצים. האימון, התיפוף, הם דברים שיכולים – וחייבים – להיעשות כל הזמן. אין משטח להקיש עליו? לא יכול להיות. מזרן, כרית, שטיח – כך דבר הולך כדי להתאמן, ואני דווקא לא חסיד של פדים מגומי. אני מעדיף משטחים רכים שגורמים לידיים להתאמץ יותר על פני פדים שמקפיצים את המקל עבורך באופן ששום תוף לא עושה, ומשטחים אלה למרבה המזל גם זמינים יותר מפדים וגם לא עולים גרוש.

תיפוף באוויר הוא נחמד, אבל כאן הסכנה שעומס יתר יפגע באצבעות, כי אין את המשטח שעוצר את המקל באינרציה שלו והאצבעות האומללות צריכות לספוג את האנרגיה כשרוצים להחזיר אותו למעלה.

אחד האימונים החביבים עלי הוא אימון בתוך מים. ממש לטבול את המקלות עם הידיים בתוך בריכה, ולהניע אותם בתנועות תיפוף. המים צפופים פי 400 מהאוויר וכך גם הקושי להזיז בתוכם מקלות, האימון לשרירים הוא אדיר ובתוך דקות אתה מרגיש תפוס כהוגן. הגמול מגיע למחרת כשאתה יושב לתופף והידיים אחרי אימון במים רצות במהירות מטורפת.

חשוב להדגיש בכל אלה שחייבים להיות קשובים לשרירים, לגידים ולמפרקים, ולהפסיק כל אימון מייד כשמתחילים כאבים. ההקשבה לגוף היא קריטית, צריכים ללמוד להבדיל בין כאבי שרירים מתפתחים החיוניים כדי לדחוף קדימה – לבין כאבים רעים שיכולים להביא לטנדנייטיס ועוד דלקות, שברים ונוסחאות ריבועיות חלילה.

והכי חשוב צריך לזכור שהאימון החשוב והטוב ביותר הוא הנגינה על המערכת עצמה ויש לשאוף לכך כמה שיותר, כמו לזכור שאימון מוצלח וטוב ככל שיהיה לא מחליף נגינה עם אנשים. האימון – תמיד - הוא האמצעי ולעולם לא המטרה.